הקב"ה אומר לאברהם: "ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך" (בראשית יז, ה).
רש"י מפרש את הביטוי "אב המון גוים" כראשי תיבות המרמזים לשם אברהם.
בתחילה היה אברהם אב לארם, ארצו ומקומו, ולאחר מכן נעשה אב לכל העולם.
אלא שמתעוררת שאלה: אם השם החדש נוצר מהמילים "אב המון", מדוע האות רי"ש נשארה בשמו?
רש"י משיב: "ואפילו רי"ש שהיתה בו מתחילה לא זזה ממקומה". מדוע רש"י אומר שהאות לא זזה ממקומה, ולא מסתפק בכך שהיא לא הוסרה מהשם? רש"י יכול היה לכאורה לכתוב שהרי"ש לא ניטלה משמו של אברהם. ניסוח כזה היה מלמד רק שהאות נשארה. אבל רש"י משתמש בביטוי לא זזה ממקומה. הביטוי מדגיש לא רק שהאות קיימת, אלא שגם מקומה ותוכנה נשמרים. אפשר היה לחשוב שהרי"ש נשארה בשם החדש, אך משמעותה המקורית נבלעה לחלוטין במשמעות החדשה. כלומר, "אב לארם" הפך לעניין חסר חשיבות בתוך התפקיד הגדול של "אב לכל העולם". אולם הלימוד הוא שהדבר אינו כך. הרי"ש נשארת "במקומה": המשמעות הקודמת ממשיכה להתקיים, אף שהשם כולו מבטא כעת ייעוד רחב יותר. חשוב לדייק: אין הכוונה שאברהם נשאר רק אב לארם, או שהייעוד החדש מוגבל לארם. הוא נעשה אב לכל העולם. החידוש הוא שהרחבת התפקיד אינה מחייבת מחיקה של התוכן הקודם. המדרגה הקודמת של אברהם והמשמעות הקודמת - היותו אב לארם, לא נעלמה, אלא נכללת בתוך השם החדש . גם לאחר ששמו וייעודו התרחבו והוא נעשה אב לכל העולם. כלומר, השינוי אינו מבטל את העבר, אלא מוסיף עליו ומרחיב אותו.
מה אנחנו לומדים מכך?
שהתקדמות אמיתית אינה מחיקת העבר, אלא שמירה על היסודות הקודמים, הוספה עליהם והרחבת ההשפעה למעגלים גדולים יותר.
בהמשך הפרשה נאמר: "לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" (בראשית י"ז, ט"ו). רש"י מביא בהקשר זה את דברי חז"ל, שהיו"ד שניטלה משמה של שרי התרעמה על השכינה עד שהוסיפו אותה לשמו של יהושע, כמו שנאמר: "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (במדבר י"ג, ט"ז). רש"י מזכיר את הדוגמה הזאת כדי להראות שגם לאות שניטלה משמו של אדם צדיק יש משמעות, ויש צורך להסביר את שינוי מקומה. אבל כאן מתעוררת קושיה: האם הדוגמה באמת דומה למקרה של אברהם? הרי אצל אברהם, הרי"ש נשארה בשמו, ואילו אצל שרי, היו"ד הוסרה משמה והתווספה לשמו של יהושע. אם-כן, לכאורה, אלה שני מקרים הפוכים. אם רש"י רוצה להוכיח שהרי"ש לא זזה ממקומה, מדוע הוא מביא דוגמה שבה האות דווקא כן זזה ממקומה?
אלא שההשוואה אינה בפרט הטכני של הישארות האות או העברתה, אלא בעצם הטענה של האות: כאשר משתנה שם של צדיק, יש משמעות לשינוי, וצריך להבין כיצד באה לידי ביטוי משמעותה של האות. עם זאת, אופן ההסבר שונה בכל מקרה. אצל אברהם, התוכן של הרי"ש נשאר גם בשם החדש, ולכן היא נשארת במקומה. אצל שרי, התוכן של היו"ד אינו נשמר באותו אופן בשם שרה, ולכן הפיוס שלה מתבטא בהוספתה לשמו של יהושע. כלומר, אין כאן כלל שלפיו כל אות שניטלת חייבת להישאר בשם המקורי. השאלה היא מה קורה לתוכן שהאות ביטאה לאחר שינוי השם.
האדמו"ר הזקן מבאר שהשם "אברם" נדרש כצירוף אב רם. המילה "רם" קשורה לעניין נעלה ומרומם, עד לדרגה של שכל שהוא "נעלם מכל רעיון" - עניין שאינו נתפס בקלות בשכל אנושי רגיל. לעומת זאת, השם "אברהם", המתפרש בפסוק כאב המון גוים, מבטא את היכולת להמשיך את העניין הנעלה הזה גם אל העולם הרחב, עד ל"המון גוים".
כאן מתגלה עומק נוסף בהישארות הרי"ש. אפשר היה לחשוב שכאשר עניין רוחני נעלה מגיע אל העולם הרחב, הוא חייב לאבד משהו מהמקוריות ומהרוממות שלו. כאילו, כדי לדבר אל אנשים רבים ולהגיע אל העולם המעשי, צריך לוותר על העומק המקורי. אולם הדגש הוא על ההפך: הרי"ש לא זזה ממקומה. גם כאשר האור וההשפעה מגיעים עד להמון גויים, המקור הנעלה אינו מתבטל ואינו מאבד את מקומו. זהו חיבור בין שני קצוות: מצד אחד, מדרגה רוחנית גבוהה, נעלמת ונשגבת. מצד שני, היכולת להביא את אותה מדרגה אל המציאות המעשית ואל אנשים רבים. הגדולה של אברהם אינה רק בכך שהוא מגיע אל קהל רחב יותר, אלא בכך שהוא מסוגל להוריד ולהנגיש עניין נעלה, בלי לנתק אותו מן המקור שממנו הוא נובע. זהו התוכן העמוק יותר של פירוש רש"י על הרי"ש שלא זזה ממקומה: ההגעה למטה אינה מחייבת אובדן של המעלה שלמעלה.
מכאן נלמדת הוראה מעשית מחייו של אברהם אבינו.
א. להתרחב בלי להתנתק מהשורשים. אדם יכול להתקדם, לקבל אחריות חדשה ולהשפיע על מעגלים רחבים יותר, ובכל זאת לשמור על היסודות שעליהם נבנה.
ב. לא להסתפק בהצלחה חיצונית. לא די בכך שההשפעה נעשית רחבה יותר. חשוב שגם התוכן הפנימי יישמר, ולא יהפוך למשהו שטחי רק מפני שצריך להתאים אותו לקהל גדול.
ג. לחבר בין עומק לבין נגישות. האתגר אינו לבחור בין תוכן עמוק לבין היכולת להעביר אותו לאחרים. האידיאל הוא לדעת להביא את התוכן הנעלה אל המציאות, כך שאנשים רבים יוכלו לקבל ממנו, בלי לאבד את מהותו.