הקב"ה אומר לאברהם אבינו בתחילת הפרשה:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם, לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".
רש"י מפרש לך לך להנאתך ולטובתך. הקב"ה מבטיח לאברהם שההליכה הזאת תהיה לטובתו, ושבארץ שאליה הוא הולך יזכה להיות לגוי גדול.

אבל יש כאן רעיון נוסף. המדרש בבראשית רבה ממשיל את אברהם לצלוחית של בושם המונחת בפינה. כל עוד היא מונחת במקומה, ריחה אינו מתפשט. כאשר מטלטלים אותה, הריח מתפשט בעולם. כך אמר הקב"ה לאברהם: "טלטל עצמך ממקום למקום ושמך מתגדל בעולם.

 מה מלמד אותנו המדרש?

לפעמים אדם מחזיק בתוכו כוחות טובים, מידות טובות ויכולת להשפיע, אבל כל עוד הוא נשאר באותו מקום ובאותה שגרה, הכוחות האלה אינם מתגלים במלואם. דווקא כאשר הוא יוצא לדרך חדשה, נדרש להתמודד עם מצבים חדשים ופוגש אנשים שונים, מתגלות בו יכולות שלא הכיר בעצמו.

כמובן, אין הכוונה שכל אדם צריך לעזוב את ביתו או את מקומו. אצל אברהם היה זה ציווי מפורש מאת הקב"ה. אבל אפשר ללמוד מכאן שגם בחיים שלנו, לפעמים נדרשת מאיתנו יציאה מהרגלים ישנים, נכונות ללמוד דבר חדש או אומץ לעשות מעשה טוב שעד היום לא העזנו לעשות.

וזהו אולי אחד המסרים של המילים "לך לך": אל תסתפק במה שכבר התגלה בך. המשך להתקדם, לעבוד על המידות ולהוציא מן הכוח אל הפועל את הטוב שהקב"ה נתן בך.