לקראת סיום התורה, אחרי כל מה שעבר עם ישראל במדבר - חטא העגל, המרגלים, מחלוקת קורח, תלונות ומשברים - משה רבנו מסיים את דבריו דווקא במילים: "אשריך ישראל, מי כמוך, עם נושע בה'..."

זה לכאורה מפתיע.
הרי משה הכיר היטב את החולשות והכישלונות של העם.
הוא עצמו הוכיח אותם פעמים רבות.
ובכל זאת, כשהוא נפרד מהם,
הוא בוחר שלא לסכם אותם לפי הכישלונות שלהם,
אלא לפי המהות שלהם.

יש כאן מסר גדול מאוד:
אדם אינו צריך להיות מושלם כדי להיות ראוי לברכה.
אפשר לעבור נפילות, לטעות ולהיכשל - ועדיין לראות את הטוב והייחוד שקיימים באדם.

אולי דווקא משום שמשה מכיר את עם ישראל כל כך טוב, הברכה שלו משמעותית יותר.
הוא אינו אומר "אשריכם מפני שלא נכשלתם", אלא: "אשריך ישראל" - יש בכם משהו עמוק שאינו מתבטל בגלל הכישלונות.

וזה גם מסר חשוב ביחס לעצמנו. לפעמים אנחנו מסתכלים על עצמנו דרך הטעות האחרונה, הכישלון האחרון או הדבר שלא הצלחנו בו. התורה מלמדת אותנו להסתכל עמוק יותר: הכישלון הוא חלק מהסיפור, אבל הוא לא כל הסיפור.

משה רבנו, ברגע הפרידה, בוחר להשאיר לעם ישראל לא תוכחה אחרונה - אלא אמונה בהם.